למעצבים יש כוחות על? מסתבר שכן.

במסגרת קורס ׳גוף, רגש וטכנולוגיה׳ בתואר השני שלי חקרתי את השפעתן של אפליקציות היכרויות על הרווקים המשתמשים בהן, ובהסתכלות מאקרו על החברה בכלל.

לאחר שניתחתי את ממשק המשתמש וחווית המשתמש, זיהיתי מספר נקודות בעייתיות שעושות את הפעולה ההפוכה מהיכרות והיא בלבול, התרחקות ובדידות.

אפליקציות ההיכרויות מבוססות על החלקות בלתי נגמרות אשר מייצרות ״אשליית מבחר״ מאד ברורה ומשאירות את הרווקים סקרנים ורעבים למאצ׳ים טובים יותר שעתידים להגיע. יתרה מכך, כדי לגרום למשתמשים להירשם למנוי בתשלום, הם מציגים רווקים בטשטוש ומשחקים על הצורך הכי בסיסי שלנו לראות בעיני מי מצאנו חן. נקודה משמעותית נוספת היא יכולת הסינון, פילטור, שמציעה האפליקציה. רווקים יכולים לדמיין את הפרטנר המושלם בשבילם מבחינת נתונים טכניים ומיקום, ולא לרצות להתפשר עד שיגיע, למרות שלרוב נשאר כפנטזיה בלבד.

מה התוצר? מגפת בדידות עולמית, שינויים דמוגרפיים, צורות חדשות של מערכות יחסים, דיסאוריינטציה, טשטוש והימנעות מקשרים.

בתור מעצבת, אני יודעת שיש לי אחריות על המשתמשים. אז נכון, כשמוציאים לשוק מוצר חדש שלא היו הרבה מוצרים שדומים לו, כדוגמת אפליקציות ההיכרויות החלוצות, קשה לצפות את ההשפעות העתידיות ברמת הפרט והכלל. ונכון שאין לנו תמיד את היכולת לקבל החלטות לבד ואנחנו כפופים לעוד הרבה גורמים בחברה… אבל עדיין, אי אפשר לנתק את המעצבים מהתהליך הכולל של יציאת מוצר לשוק, כדאי מעת לעת לבחון היפותטית את ההשפעות החיוביות / שליליות שעתידות להגיע בעקבות שימוש קבוע במוצר שלנו.

נקודה למחשבה.

עבודת הרפרט נכתבה במסגרת קורס ׳גוף, רגש וטכנולוגיה׳ בהנחיית ד״ר שרון אביטל

תואר שני בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית, מכון כהן, אוניברסיטת תל אביב

בתמונה: מסך מתוך פרויקט היפותטי שעיצבתי ״If Tinder were Spotify״